אמן הקריצה הממזרית מיקי טרופר בגלריה לאמנות בקיבוץ גבעת חיים איחוד. נעילה: 29/11/03 חיים מאור מיקי טרופר, חבר קיבוץ נחשון, הוא פסל היודע להעניק חיים לבולי עץ ישנים, אותם הוא מלקט בקיבוצו או מפרק ממשטחים תעשייתיים. כמו סבא ג'פטו, אשר גילף בעץ את דמותו של פינוקיו ולבסוף זכה לראותו חי לפניו, מיקי טרופר מתקין מפיסות העץ שלו סצינות של חיים אנושיים יום יומיים, בנאליים לכאורה, סצינות אשר מתעוררות לחיים ומגיחות מתוך הקירות של הגלרייה. כך, במיצב שבנה בגלריה לאמנות בקיבוץ גבעת חיים איחוד, אנו חוזים בדמויותיהם של אנשים אשר אוכלים את סעודתם על יד השולחן (בחדר האוכל של הקיבוץ, בביתם או במסעדה כלשהי). הם יושבים, לועסים את שבבי העץ שבפיהם, זה מול זה או בבדידות מהורהרת של היחיד. מולם, אישה מבוגרת תולה את כביסתה, מהדקת את בגדי העץ באמצעות אטבי עץ. תפאורת ביתה "צומחת" מתוך קירות העץ של הגלריה. בין אם האמן התכוון לכך ובין אם לא - החיים במיצב מתנהלים בין הלעיסה לבין הכביסה. בצד אחד מעמיסים את המזון ומנגד תולים את הכביסה. האם יש בצירוף הזה משהו מן האמירה ההומוריסטית, החנוך-לוינית, על מהות הקיום האנושי? לדעתי, כן. טרופר הוא אמן הקריצה הממזרית. בנגיעות וירטואוזיות, מרומזות , הוא מוציא מתחת ידו קריקטורות אנושיות אשר שקועות בתוך עצמן ובתוך פעילותן. הן אינן מודעות לכך שהן בסך הכול "בולי עץ", אנשים מגושמים, גולמיים, שאריות של תעשייה. אצל מיקי טרופר, ה"גלמים" נאלצים להשלים עם עובדה זו, כמו גם עם חוסר שלמותם הפיזית: כולם כאחד פגומים וחלקיים. רק הצופים, לפחות הרחמניים והחומלים שביניהם, יכולים להשלים את הפערים ולהפוך אותם ל"פסלים", פסלים חיים.